חוקרים: עידן אלמוג¹

רקע: למרות שמוסכם שהשימוש ב'רפואה מרחוק' יכול להגביר את נגישות הטיפול, רק מעט מחקרים השוו את יעילותו לטיפולים סטנדרטיים, כך שהביטחון בנוגע להשלכות האתיות והמקצועיות שלה מועט (Kaplan & Litewka, 2008).

מטרות: בחינת (א) רמת המצוקה ההתחלתית (ב) שינוי ברמת המצוקה לפני ואחרי השיחה (ג) הלימה בין זיהוי הרופא לדיווח המטופל על רמת המצוקה ו (ד) רמת תחושת ה"ביחד" בין הרופא למטופל.

שיטה: המדגם כלל 292 נבדקים שפנו להתייעצות רפואית. 95 מתוכם פנו לייעוץ רפואי פנים-אל-פנים, 100 פנו לייעוץ בטלפון ו97 פנו לייעוץ במצלמה. כל נבדק ענה על שאלוני מצוקה לפני ואחרי השיחה ובנוסף, מילאו גם הרופאים שאלון מצוקה אודות הנבדק.

ממצאים עיקריים: לא נמצאו הבדלים בשינוי רמת המצוקה לפני ואחרי השיחה בין שלוש הקבוצות. רק בקבוצות הפנים-אל-פנים והמצלמה הצליחו הרופאים לזהות מצוקה. נמצאו הבדלים דמוגרפיים בין השירותים במשתנים גיל, רמת דתיות ורמת השכלה.

מסקנות: לפחות בכל הקשור למצוקה רגשית, השירות מרחוק נמצא יעיל באותה מידה בהפחתת המצוקה. לצד היתרונות, בייעוץ הטלפוני הרופאים לא הצליחו לזהות את המצוקה כמו בייעוץ במצלמה ובפנים-אל-פנים.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: כיוון תוצאות המחקר תואם את מסקנות האמנה האתית של ה federation of state medical boards (אפריל, 2014) האמריקאית, בה הומלץ ששירות ייעוץ טלפוני ובוודאי שירות באימייל או בתכנת מסרים מידיים, לא ייחשבו כרפואה מרחוק. עם זאת, מאחר וזהו המחקר הראשון לבחון נושא זה, יש צורך בתיקוף נוסף.

תאריך סיום המחקר: 12/2015