חוקרים: פאולה פדר-בוביס¹, נילי ויסרברג¹

רקע: ילדים עם לקות מוטורית זכאים לשירותי פיזיותרפיה מתוקף שני חוקים שונים: חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994) וחוק החינוך המיוחד (1988).

מטרות: לבדוק כיצד נתפסת הפיזיותרפיה וכיצד נשמרת מקצועיות הפיזיותרפיסט הפדיאטרי במסגרת שאינה רפואית.

שיטה: מחקר משולב שיטות הכולל:
א.ראיונות עומק עם קובעי מדיניות במשרד הבריאות, החינוך וקופות-החולים, פיזיותרפיסטים ושותפי-תפקיד קליניים וחינוכיים.
ב.קבוצות מיקוד עם ילדים עם לקות מוטורית והוריהם.
ג.שאלוני מקצועיות: Professionalism in Physical Therapy: Core-Values-Self-Assessment-PPTCVSA

ממצאים עיקריים: למרות הרגולציה הברורה, קובעי מדיניות הביעו חוסר-וודאות לגבי אספקת שירותי הפיזיותרפיה לילדים, חלק ניכר מהטיפול הפיזיותרפי נעשה במסגרות חינוכיות ומעלה אתגרים רבים. ילדים, הוריהם והפיזיותרפיסטים המטפלים בהם, תופסים את הפיזיותרפיה כנרחבת, הרבה מעבר לחדר הטיפולים. שותפי התפקיד דנו במידת האוטונומיה של הפיזיותרפיסטים. משאלוני המקצועיות עלה כי פיזיותרפיסטים במערכת החינוך תופסים עצמם כמקצועיים; קיים הבדל משמעותי בין פיזיותרפיסטים ערבים בוגרי חו"ל, לבין פיזיותרפיסטים בוגרי ישראל.

מסקנות: אספקת שירותי הפיזיותרפיה לילדים על-ידי מספר מערכות, לא בהכרח משפרת את השירות וזמינותו. פרקטיקה של מקצוע בריאות במערכת שאינה רפואית משפיעה על המקצועיות, על המקצוע ועל השירות הניתן.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: הקמת גוף מתאם בין-משרדי אשר יבחן את השירותים הניתנים במערכות השונות. על משרד החינוך לאפשר תנאים מתאימים, ייחודיים, לפיתוח מקצועי ומקצועיות של פיזיותרפיסטים, לשם מתן שירות הולם. התייחסות מיוחדת נדרשת לפיזיותרפיסטים בוגרי חו"ל, במיוחד כשהפרקטיקה מתקיימת במסגרת שאינה רפואית.

תאריך סיום המחקר: 11/2020