חוקרים: חנוך קפצן¹, מיה נגב¹

רקע: המחקר האקדמי הקיים מצביע על פערים משמעותיים בין התפיסות והעמדות הרווחות בקרב אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש לבין הממצאים של המחקר האמפירי לגבי שימוש בטלפסיכיאטריה.

מטרות: מטרת המחקר הנוכחי הייתה לזהות ולמפות את מגוון הנושאים והחסמים כלפי השימוש בטלפסיכיאטריה בקרב אנשי בריאות הנפש בישראל, לבחון מודלים שונים ולהציע המלצות לשיפור מדיניות ההטמעה.

שיטה: המחקר עושה שימוש בשיטת "דלפי מדיניות" המשלבת שלב ראשוני של ניתוח איכותני של ראיונות עומק, יחד עם ניתוח כמותי של שני סבבים של שאלון אינטרנטי, כולם בקרב מומחים בתחום.

ממצאים עיקריים: המחקר הצביע על תחומים של קונצנזוס, לצד תחומים של מחלוקת וחוסר הסכמה ביחס לטלפסיכיאטריה בקרב אנשי בריאות הנפש בישראל. ממצאי המחקר הצביעו גם על פער ניכר במידת התמיכה בשימוש בטלפסיכיאטריה, בין משתתפים בעלי ניסיון מעשי בתחום לבין כאלו שאינם בעלי ניסיון. משתתפים אשר חוו התנסות מעשית במהלך המחקר הגבירו באופן היכר את תמיכתם בטלפסיכיאטריה. כמו כן, נמצאו הבדלים משמעותיים בין משתתפים לפי השתייכותם לארגוני בריאות שונים (קופ"ח).

מסקנות: המחקר העלה כי התנסות מעשית במתן טיפול בטלפסיכיאטריה משפיעה באופן משמעותי על עמדות כלפי שיטה זו. כמו כן, התגלה כי ישנם פערים משמעותיים בגישה כלפי טלפסיכיאטריה בין ארגוני הבריאות השונים בישראל.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: הדוח כולל המלצות לגבי ההטעמה של טלפסיכיאטריה וחשיבות הניסיון האישי, כולל המלצות במישור הארגוני והמערכתי.

תאריך סיום המחקר: 12/2021