חוקרים: רחלי דנקנר^{1, 2}, אנג'לה שטרית¹

רקע: אוכלוסיית הקשישים, שחלקה היחסי הולך ועולה בישראל, מאופיינת בתחלואה-מרובה וטיפול-מרובה-תרופות, ובסיכון לתופעות-לוואי כתוצאה מהתרופות והאינטראקציות ביניהן.

מטרות: בחינת הקשר בין הלימת הטיפול התרופתי בקשישים בקהילה לבין תחלואה ותמותה ארוכות טווח, ואיתור הבדלים על-פני מוצאים אתניים וקבוצות חברתיות-כלכליות (ח"כ) שונות.

שיטה: המחקר הישראלי לאי-סבילות לגלוקוז, יתר לחץ-דם והשמנת יתר הוא מחקר אורך פרוספקטיבי שהחל ב-1969. במסגרת המעקב השלישי (1999-2006), נאספו נתונים על מצב הבריאות, אורח-חיים, שימוש מפורט בתרופות, נעשו מדידות אנתרופומטריות ובדיקות דם. מידע על תאריכי וסיבות התמותה עודכן עד למאי 2019. ניתוח הישרדות בחן את הקשר בין טיפול מרובה-תרופות ושימוש בתרופות בלתי-מתאימות (עפ"י קריטריוני beers), המוצא והמשתנים הח"כ, בתקנון לערפלנים, לבין הסיכון לתמותה כוללת/ספציפית.

ממצאים עיקריים: בקרב 1,210 שורדי העוקבה (גיל ממוצע 72.9), 38.4% קיבלו טיפול מרובה-תרופות, ו-29.9% נטלו תרופה בלתי-מתאימה. לאחר תקנון לגיל, מין, מצב-הבריאות בבסיס ומאפיינים ח"כ, לא נמצא קשר בין תרופות בלתי-מתאימות לסיכון לתמותה, בעוד שטיפול מרובה-תרופות נמצא קשור עם סיכון גבוה יותר (פי 1.9) רק בקרב הקשישים הבריאים יותר, עם 0-1 מחלות כרוניות.

מסקנות: טיפול מרובה-תרופות אינו בהכרח סמן לטיפול לא-איכותי, וחשוב לקחת בחשבון גם את מצב הבריאות וקבלת תרופות בלתי-מתאימות, בבחינת הקשר לתמותה מוקדמת.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: על רופאי המשפחה לבחון בקפדנות את רשימת התרופות, בעיקר בקרב קשישים בריאים לכאורה. פעולות התערבות צריכות להתמקד בקבוצות הסיכון שזוהו.

תאריך סיום המחקר: 11/2021