חוקרים: רחלי דנקנר¹, דוד טנה²

רקע: שבץ מוחי הוא ארוע טראומטי לחולה ולמשפחתו, המותיר נכות פיזית וקושי נפשי המלווים את החולה מכאן ואילך.

מטרות: לאמוד את הפערים בין הצרכים והציפיות של החולה ומשפחתו מהמערכת הרפואית, למענה הניתן בקהילה ולאפיין אוכלוסיות חולים ובני משפחה, בהן קיים פער.

שיטה: מחקר אורך פרוספקטיבי, בו גויסו חולים ובני משפחתם מתאריך 1.12.2017 ועד 31.12.20, באשפוז עקב ארוע השבץ, ב-6 מחלקות נוירולוגיות. נערכו ראיונות טלפוניים בעברית, רוסית וערבית, 4, 8, ו-12 חודשים לאחר השבץ.

ממצאים עיקריים: למחקר גויסו 490 חולים בגיל חציוני של 68 שנים ו-228 בני משפחה. איכות החיים של החולים (שאלון EQ-5D) נמוכה בהרבה משל המטפל העיקרי והיא קשורה לתסמיני חרדה ודכאון. שליש מהחולים עם תסמיני חרדה ודכאון משמעותיים לפי שאלון HADS, כאשר דכאון קשור לאי חזרה לעבודה (OR=3.7, 95%CI: 1.3-10.8) ולשבץ המורגי בהשוואה לאיסכמי (OR=7.6, 95%CI: 1.7-34.6), שנה לאחר השבץ. 45% מהחולים שעברו לשיקום באשפוז זקוקים לעזרה חלקית או מלאה בתפקודי היומיום (לפי ברטל), ללא שיפור לאורך ראיונות המחקר. רק מחצית החולים שאושפזו במוסדות שיקום מדווחים על קבלת טיפולי שיקום ב-4 החודשים שלאחר השבץ, ופחות מ-20% בתום שנת המעקב. זאת, כאשר רק כ-60% אינם נזקקים לעזרה כלשהי בפעולות היומיום ובשעה שלא ניכר שיפור כלשהו ביכולת התפקודית לאורך השנה שלאחר השבץ. שליש מהחולים מקבלים קצבת נכות מלאה או חלקית. 31% מועסקים כעבור שנה, כאשר עד הארוע עבדו כ-52%. רק 20% מקבלים עזרה סוציאלית ומהם מעל 50% אינם שבעי רצון. נשים פחות שבעות רצון לעומת גברים מהיבטים רפואיים וסוציאליים של הטיפול בקהילה, ללא הבדל בהיבט הכלכלי. מרחק נסיעה רב למקום הטיפול והמתנה של מעל שבועיים לקבלת טיפולים רפואיים מהווים נטל לחולים. בתקנון לגיל, מין, לאום וסוג השבץ, איכות חיים טובה יותר הייתה קשורה לחוויה טובה יותר בהיבט הרפואי: OR=0.98 (95%CI 0.97, 0.99), p=0.001, Cstatistic=0.68; חזרה לתעסוקה OR=0.45 (0.21, 0.97), עצמאות תפקודית OR=0.90 (0.81, 0.99), ואיכות חיים טובה OR=0.98 (0.96, 0.99) היו קשורים לחוויה טובה יותר בהיבט הסוציאלי; יהודים מרוצים פחות בהיבט הכלכלי לעומת האחרים OR=2.24 (0.59-8.87) בתקנון לגיל, מין, סוג שבץ, תעסוקה, טיפולי שיקום, ואיכות חיים (C-statistic=0.77).

מסקנות: יתכן שאי ניצול השירותים הסוציאליים מהווה החמצה ואמצעי פוטנציאלי למתן מענה לצרכים. לא ניכר שיפור כלשהו במצב דכאון וחרדה, איכות חיים, ויכולת תפקודית מהחודש הרביעי עד תם השנה שלאחר השבץ. טיפולי שיקום ניתנים למיעוט החולים בשלב זה ונראה כי מערכת השיקום נוהגת כאילו סיימה את תפקידה בזמן זה. שביעות הרצון הנמוכה ביותר היא בנוגע למשך המתנה (מעל שבועיים) לקבלת טיפול רפואי בקהילה, מרחק נסיעה למקום הטיפול.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: יש מקום להרחיב ולהעמיק את הסיוע הסוציאלי הניתן לחולה ולמשפחתו. ליווי באמצעות נאמן שבץ, דובר את שפת החולה, שיסייע במיצוי זכויות החולה בהיבט הרפואי, הסוציאלי והכלכלי, עשוי להקל על ההתמודדות בעלות כספית לא גבוהה.

תאריך סיום המחקר: 05/2021