חוקרים: איתן כרם¹, חוה גדסי², צחי גרוסמן^{3, 4}, מנואל כץ⁵, בועז פורטר⁴, חן שטיין^{6, 7}

רקע: בעיות פסיכוסוציאליות הן חלק בלתי נפרד מבריאותם ומרווחתם של ילדים. קיימת הסכמה כי רופאי-ילדים צריכים להיות מעורבים בהערכה, ייעוץ ותיאום טיפול בנושאים אלו. למרות זאת, רופאי-ילדים בישראל נוטים שלא לקחת תפקיד פעיל בניהול בעיות פסיכוסוציאליות.

מטרות: לבחון את התפיסה הנוכחית של הורים ושל רופאי-ילדים בישראל באשר לתפקידו של רופא-הילדים בתחום הפסיכוסוציאלי, איתור חסמים אפשריים והשפעתה של הכשרה רלוונטית.

שיטה: מחקר חתך בקרב 1000 הורים ו- 173 רופאי-ילדים.

ממצאים עיקריים: על אף ש-55% מההורים דיווחו על דאגות בתחום הפסיכוסוציאלי, רובם לא שוחחו על נושאים אלו עם רופאי-הילדים, וציינו שהדאגות אינן רלוונטיות לתפקידו של הרופא. נמצא קשר בין הכשרה רלוונטית לסוג החסמים עליהם דיווחו רופאי-הילדים, כך שרופאים שקיבלו הכשרה דיווחו יותר על חסמים של חוסר בטחון מקצועי והיעדר משאבים זמינים, ורופאים שלא קיבלו הכשרה דיווחו יותר על תפיסת ההורים את תפקיד רופא הילדים כלא רלוונטי כחסם. לא נמצא קשר בין הכשרה למעורבות הרופאים.

מסקנות: הורים נוטים להימנע מלשוחח על בעיות פסיכוסוציאליות עם רופא-הילדים בשל תפיסתם את תפקידו. ההכשרה הנוכחית של רופאי-הילדים בבריאות הנפש אינה מספקת ליצירת שינוי במעורבותם בנושאים אלו.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: 1) בניית תכנית הכשרה בתחום בריאות הנפש לרופאי-ילדים. 2) הטמעה של תכני בריאות הנפש, ויצירת דיון יזום של רופאי-הילדים בבעיות פסיכוסוציאליות באופן שגרתי, לקידום שינוי בתפיסת תפקיד רופא-הילדים.

תאריך סיום המחקר: 10/2020