חוקרים: אורית קרניאלי-מילר¹, אדי קרניאלי², גלית נויפלד קרושינסקי¹

רקע: תהליך קבלת החלטות משותפת (תקה"מ) לגבי טיפול עשוי לסייע להתאמתו למטופל ולהעדפותיו, ולהגברת דבקותו בטיפול. אולם הטמעתו בישראל בכלל, ובסוכרת בפרט, מצומצמת והחסמים להטמעה אינם ברורים דיים.

מטרות: מטרת המחקר הנוכחי היתה להבין את החסמים והמקדמים ליישום תקה"מ בסוכרת מנקודת המבט של המעורבים בטיפול: אנשי מקצוע, מנהלים, מטופלים ובני משפחה.

שיטה: המחקר נערך בפרדיגמה האיכותנית, בגישת ההיטמעות/התגבשות. המחקר כלל ראיונות עומק חצי-מובנים בקרב 61 משתתפים: אנשי מקצוע מומחים בסוכרת, מטופלים ובני משפחה. הראיונות התמקדו באופן בו הם תופסים את החשיבות וההתאמה של תקה"מ ובאתגרים בישומו בסוכרת. הממצאים בתקציר ובדוח יתמקדו בעיקר בתפיסות אנשי המקצוע.

ממצאים עיקריים: הטיפול בסוכרת אינו רק ב"שליטה" של אנשי המקצוע, והרבה תלוי במטופל. נמצאו שני סגנונות שונים באופן בו אנשי-המקצוע חווים חוסר שליטה זה ואיך שהם משתפים מטופלים: (1) אלו שמבינים ומקבלים מצב זה ובוחרים לשתף את המטופל לקדם טיפול; (2) אלו שמתקשים מאוד עם חוסר השליטה, חווים תסכול ותחושת כישלון ונוטים למעט בשיתוף המטופלים בתהליך הנדרש בתקה"מ.

מסקנות: אופן ההתמודדות של אנשי מקצוע עם סוגיית "חוסר השליטה" ביחס ליישום הטיפול יכול להוות מקדם או חסם ליישום מלא של תקה"מ.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: פיתוח התערבויות ומתן כלים להתמודדות עם חוסר השליטה מתוך הרחבת ההבנה שמעורבות מטופלים בתהליכי תקה"מ יכולים לקדם קביעת והשגת מטרות מותאמות.

תאריך סיום המחקר: 01/2020