חוקרים: צבי דוולצקי¹, בלה סמולין¹, איילת פז-פסטר¹, ליאון לוי¹, טטיאנה משיח¹, דניאל קינג¹

רקע: הזדקנות האוכלוסיה מלווה בתחלואה מוגברת, וזמינות הטכנולוגיות להארכת חיים הביאו לעליה חדה במספר החולים המונשמים במחלקות לרפואה פנימית. מערכת הבריאות הציבורית משקיעה משאבים רבים הן במסגרת האשפוז החריף והן באשפוז הכרוני של חולים מונשמים, כאשר במקרים רבים הטיפול אינו מוביל לשיפור בתוחלת החיים.

מטרות: 1. זיהוי מאפייני חולים וגורמים בתהליך קבלת החלטות אשר משפיעים על תוצאי הטיפול בחולים המונשמים במחלקות לרפואה פנימית.
2. בנית מודל ניבוי לסטרטיפיקציה של החולים המונשמים לקבוצות על פי תוצאי טיפול שונים על בסיס מאפייני תהליך קבלת החלטות ומצבם בקבלה.
3. הערכת השקעת משאבים רפואיים לפי קבוצות המודל.
השערות עבודה:
זיהוי מכלול מדדים המגדיר קבוצת החולים עם סיכוי לשיקום בעקבות טיפול בהנשמה לעומת קבוצת החולים שזקוקה לטיפול פליאטיבי.

שיטה: נערך מחקר תצפיתי פרוספקטיבי במשך 18 חודשים אחר כל החולים מעל גיל 65 אשר עברו הנשמה מלאכותית חדשה או כרונית למשך זמן כל שהוא ואושפזו בחמש מחלקות פנימיות ויחידת טיפול נמרץ פנימי של בית החולים רמב"ם בתקופת המחקר. המידע הרפואי והדמוגרפי נאסף ע"י עוזרת מחקר מרשומת החולה.

ממצאים עיקריים: באוכלוסיית המחקר נכללו 619 חולים, מהם 568 חולים אשר הונשמו לראשונה, 25 חולים מונשמים כרוניים ו-26 עברו הנשמה חוזרת.
רוב החולים היו בעשור שמיני ותשיעי של חייהם, 261 (42%) ו-203 (32%) בהתאם. 42 חולים (6.8%) היו מעל גיל 90.
375 (60.6%) מהחולים אשר הונשמו לא שרדו את האשפוז.

מסקנות: התוצאים של ההנשמה המלאכותית בגיל המבוגר קשורים להישרדות נמוכה ולאשפוז ממושך בחלק ניכר מהמטופלים.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות בישראל יוכלו להיעזר בנתוני המחקר במטרה לקדם כלים ונהלים לשימוש על ידי נותני שירותי רפואת חרום במוסדות רפואיים ובקהילה.

תאריך סיום המחקר: 11/2017