חוקרים: נורית גוטמן¹, שי לביא¹

רקע: החוק בישראל קובע שלאנשים קיימת הזכות להחליט לגבי הטיפול שיקבלו במצבי סוף חיים (במגבלות החוק), ולהכין הנחיות מקדימות למצב בו לא יוכלו להביע את רצונם, אולם מרבית התושבים טרם עשו זאת.

מטרות: לאפיין חסמים, גורמים מעודדים, תפיסות נורמטיביות, עיתוי וגורמים הנתפסים כמתאימים לתת ייעוץ והכוונה לגבי הנחיות מקדימות מניסיון העוסקים בתחום ותפיסות בציבור הרחב.

שיטה: ראיונות אישיים עם אנשים העוסקים בתחום או שמלאו או דברו עם בני משפחה על הנושא (91 משתתפים); סקר מקוון (1,412 משתתפים) וסקר טלפוני במדגם ארצי (550 משתתפים).

ממצאים עיקריים: רוב גדול בשני הסקרים לא ידעו על הזכות להנחיות מקדימות, אבל לאחר הסבר ייחסו להן חשיבות רבה. חלק ניכר (גם בקרב דתיים) הביעו מוכנות לפעולות שונות הקשורות להנחיות מקדימות. נמצאו הבדלים לפי מין, דתיות וגיל. גורמים מקצועיים שהועדפו כמקור מידע והדרכה היו בעיקר צוותים רפואיים, כולל רופאי משפחה וגורמים דתיים בקרב דתיים וערבים. עיתוי מתאים נתפס בעיקר כשיש מחלה קשה, הכנת צוואה, ויציאה לגמלאות, אבל גם אירועים משמחים או "בכל גיל". טיעונים לעידוד דיבור על/הכנת הנחיות מקדימות שהוערכו במיוחד היו כיבוד רצונם של אנשים לגבי הגוף שלהם, האפשרות שאנשים יידעו את העדפות יקיריהם, ומניעת מחלוקות במשפחה.

מסקנות: הרוב במחקר לא יודעים על הנושא של הנחיות מקדימות, ולמרות הקושי של הנושא, רוצים לקבל מידע עליו, בייחוד מרופאי משפחה, אך אינם יודעים שניתן לקבל ייעוץ מצוות סיעודי/תומך.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: 1. להקים מערך להנגשת מידע לגבי הזכות להנחיות מקדימות תוך שימוש במגוון ערוצים ומשאבים לייעוץ ולהדרכה.
2. לפתח תכניות הכשרה של צוותים בקהילה ובבתי חולים, בכללם רופאי משפחה
3. לנצל הזדמנויות ושלבים בחיי אנשים, שאינם קשורים לבריאות ליצירת שיח בנושא
4. לערב גורמים דתיים ועורכי דין
5. לפתח סוגים שונים של תכנים המתאימים לקבוצות שונות באמצעות מחקרים ופעילות בשטח
6. לעשות הבחנה ברורה בין הנחיות מקדימות ל'המתת חסד" ולספק מידע לגבי טיפול פליאטיבי.
7. לעדכן את הטופס של משרד הבריאות ותהליכי הגשתו ועידכונו לאורך זמן
8. לאפשר תיעוד העדפות לטיפול במצבי סוף חיים בתיק הרפואי האישי

תאריך סיום המחקר: 12/2019