חוקרים: נטע בנטור¹, שלי שטרנברג², זוריאן רדומיסלסקי², יצחק בן ציון³, דניאל ורדי³

רקע: מחלת הדמנציה מציבה אתגרים רבים בפני מערכות הבריאות והרווחה.

מטרות: המחקר נועד לבדוק את היקף השירותים ואיכות הטיפול בקהילה בזקנים עם דמנציה ואת העומס על בני משפחתם.

שיטה: נשלף מדגם אקראי של מבוטחים עם אבחנה של דמנציה בשלוש קופות חולים. לאחר קבלת ההסכמות הדרושות רואיינו בטלפון 321 בני משפחה.

ממצאים עיקריים: - ל-40% מהזקנים הייתה דמנציה קלה-בינונית ול-60% דמנציה מתקדמת. 59% נשים, גיל ממוצע 82, 9% גרו לבד, 20% רק עם מטפלת ו-71% עם בני משפחה. 63% סבלו מכאבים.
- לדברי 51% מבני המשפחה אין תיאום ותקשורת בין כל הגורמים שמטפלים בזקן אך לדברי 57% מישהו מטעם הקופה, לרוב רופא המשפחה, מרכז את הטיפול בו.
- 51% קיבלו הסברים על ירידה בזכרון ומשמעויותיו אך 36% מתוכם רוצים הסברים נוספים.
- 16% בלבד שוחחו עם הזקן על תכנון הטיפול בו אם לא יוכל לתקשר, ולדברי 10% בלבד הרופא המטפל שוחח עם הזקן.
- רק 14% מבקרים במרכז יום, 13% במועדון חברתי, כמחצית מבני המשפחה מעוניינים שיבקרו שם בתכיפות גבוהה יותר. רק אצל 7% מבקר מתנדב.
- לדברי 66% מבני המשפחה, מוטל עליהם עומס כבד מאוד או כבד.

מסקנות והמלצות : - דרוש שיפור בתיאום, בתקשורת ובשיתוף הפעולה בין הגורמים שמטפלים בזקנים.
- יש להעלות המודעות של רופאים לחשיבות התקשורת עם החולה ובני המשפחה, למתן הדרכה והסברים על דמנציה והשלכותיה ולצורך בתכנון טיפול מוקדם.
- להרחיב את השירותים והתמיכה לבני משפחה להקלת העומס עליהם.
- ממצאי המחקר מספקים בסיס מקיף מיודע ועדכני המשרת כבר כיום את הפעילות של התכנית הלאומית לדמנציה של משרד הבריאות.

תאריך סיום המחקר: 08/2016